אצות
תחום מסקרן לכשלעצמו -מתוך כלכליסט

אצות הברית

כך הפכה ישראל למעצמה בינלאומית של אצות, מהאילוף של היצורים הזעירים, המפונקים והעקשנים בצינורות ענק עם מים עכורים מבעבעים ועד יצוא של מוצרי קוסמטיקה ותזונה בעשרות מיליוני דולרים

דיאנה בחור ניר
08.11.12, 

קטורה > ורוד

עושות לנו בית ספר

חגי צור מוביל אותי לגואנטנמו. חלקה נטולת כל צל, חשופה כולה לשמש הקופחת של הערבה. "אין להן אוכל כאן, אין מיזוג אוויר, מקררים פחות, כדי לשחרר חמצן הן צריכות לשחות מרחק כפול", אומר צור. "הן", האסירות, הן אצות. הכלא הוא 300 ק"מ של צינורות זכוכית שקופים, שפרוסים על פני 25 דונם, בשטחי קיבוץ קטורה. גואנטנמו הוא האגף הסופי, האחרון, "השלב האדום", בתנאים קשים שנועדו להפיק מהאצות את המקסימום. והמקסימום של האצות האלה, חד־תא הנקרא Haematococcus pluvialis, הוא פיגמנט אדום. כזה שנותן לסלמון את צבעו, ולכן נקרא בפשטות "צבע הסלמון". אבל מתברר שהפיגמנט הזה, Astaxanthin שמו, הוא גם נוגד חמצון רב־עוצמה ומוכח מחקרית, שהפך לחומר מבוקש בעולם תוספי התזונה ומזון הבריאות.

מפעל אלגאטכנולוג'יס בקטורה הוא אחד משלושת המפעלים הגדולים בעולם לייצור הפיגמנט הזה מאצות. אלה לא האצות של הסושי, עשבי הים הירקרקים והחלקים, אלא אצות מיקרוסקופיות כמו אלה שמצטברות לעתים לרפש במקווי מים. על פי הערכות יש יותר מ־100 אלף סוגים שלהן, כולן צורכות פחמן דו־חמצני, מבצעות פוטוסינתזה ובעיקר מתרבות מהר. 100 אלף סוגים שאפשר לגדל ולהפיק מהם תוספי תזונה, תמציות מרפא, תכשירים קוסמטיים, אולי אפילו רכיבים לתחליפי חלב ומקור אנרגיה חדשני. אבל רק כחמישה מינים מוסחרו עד כה, נחקרו מספיק כדי שאפשר יהיה להבין מה ואיך אפשר להפיק. בכל העולם כבר ברור שהפוטנציאל אדיר, אבל כולם עוד רחוקים ממימושו. פחות בגלל המחקר, יותר בגלל האצות. מתברר שהן אולי חד־תאיות, אבל עקשניות מאוד. קשות לאילוף.


"שדות" האצות במפעל של פרוטרום בגילת. תחת השמש הקופחת, צינור דק מחדיר לשרוולי הניילון פחמן דו־חמצני וגורם לנוזל האדום לבעבע ללא הפסקה. בתנאים האלה האצה האדומה מפרישה את הרב־סוכר בדמות ג'ל שקוף

"זאת החקלאות של העתיד, היא תציל את האנושות. רוצה תרופות? קבלי. רוצה מקורות מזון? גם אותן תקבלי ממיקרו־אצות. מקורות אנרגיה? יש. מקור להפחתת גזי החממה באוויר? אצות עושות בדיוק את זה. זה תחום מרתק שמדליק את הדמיון, כולם מושקעים בו, זה סקסי", אומר צור, מנכ"ל המפעל בקטורה. "אבל רק עסקים מעטים הצליחו. קילו מהמוצר שלנו, גלם של אסתקסנטין טבעי, יכול לעלות ללקוח עשרת אלפים דולר. זה זהב אדום. הבעיה היא שהאצות האלה כל כך עדינות. רק מסתכלים עליהן הן נהיות חולות. כשאתה חושב שפיצחת את האצה - היא מחזירה אותך לספסל הלימודים ועושה לך בית ספר. זה כך כל הזמן.

"לכן אנחנו מגדלים אותן במערכות סגורות", ממשיך צור, בעודנו מטיילים בין הצינורות. "זורעים אותן ומגדלים אותן בתנאי בית מלון 5 כוכבים, עם כל התנאים שהאצה אוהבת וצריכה כדי לגדול. אבל בסוף אנחנו רוצים את הפיגמנט האדום, שהוא חלק ממנגנון ההישרדות שלה, ואותו היא מייצרת כשהיא מגנה על עצמה מפני סטרס של קרינה. ולכן כשהריכוז של האצה במים מספיק גבוה מעבירים אותן לגואנטנמו". הכל מוקפד, הכל מדוקדק, כל הצינורות בכל השלבים מנוטרים כל הזמן. ערך חריג מדווח מיד למכשירים הניידים של עובדי החברה. אצה רגישה מחייבת פיקוח מוחלט וטיפול מוקפד. "אנחנו מנהלים כאן חדר טיפול נמרץ לכל דבר. בכל כמה שעות עובדת מעבדה לוקחת דגימה לבדיקה. בכל צהריים יש ישיבת ביולוגים, להחליט מה עושים עם הפציינט, וכשהאסתקסנטין מגיע לשיא - קוצרים".

לקח לאלגאטכנולוג'יס לא מעט זמן להגיע לקציר הזה, שלפי הערכות בענף מתגלגל ליצוא שנתי של אסתקסנטין ב־30 מיליון דולר ליפן, ארצות הברית ואירופה, בשוק שיש בו עוד בהחלט לאן לגדול. המפעל הוקם כסטארט־אפ ב־1998, הייצור המסחרי החל ב־2003, וצור מספר ש"אכלנו קש הרבה שנים, הפסדנו כסף, ורק בשנים האחרונות הצלחנו למצוא את האיזון בין הייצור התעשייתי לקיום התנאים הביולוגיים, מה שאִפשר להפוך לעסק רווחי". השוק המקורי היה בכלל שוק הסלמון. בטבע הדג מקבל את הגוון הוורדרד שלו מהמזון שלו (שרימפס, סרטנים קטנים ואצות), אבל כשהוא גדל בשבי, בבריכות מלאכותיות, הסלמון כבר לא ורוד. המגדלים חיפשו דרך לחדש את הצבע, והחלו להאכיל את הדגים במזון עם פיגמנט אדום־ורוד, כחודש לפני השיווק.

אבל בשוק הסלמון לחבר'ה מקטורה לא היה סיכוי. כשמגדלי דגים צריכים לבחור בין פיגמנט טבעי מאצות בכעשרת אלפים דולר לק"ג לפיגמנט מלאכותי בכ־2,000 דולר לק"ג, האצות העדינות מפסידות. גם הצרכן האנין. "באירועים ובבריתות את אוכלת סלמון שנצבע בכימיקל מקורב לנפט", אומר צור, "אבל זה טעים, גם אני אוכל. חשבנו בהתחלה שנחיה על צביעת דגי סלמון בפיגמנט טבעי, שלזה יהיה מיועד המפעל. מכרנו את החומר לחוות דגים בנורבגיה, בצ'ילה, בצפון אמריקה, אבל מהר מאוד הבנו שאין בזה כסף, שתעשיית הסלמון לא יכולה לעמוד בעלויות הייצור האלה. ואז, ב־2004, החלו להתפרסם מחקרים קליניים ראשונים על איכויות האסתקסנטין כנוגד חמצון לבני אדם, והחלטנו ללכת על הכיוון הזה. במקום למכור לבני אדם דרך דגים - למכור ישירות לבני אדם".

באלגאטכנולוג'יס מהללים את האסתקסנטין, ומספרים על מחקרים שמצאו שהוא מעכב חמצון של כולסטרול מסוג LDL ומסייע לאיזון לחץ הדם, מה שאמור לצמצם את הסיכון להתקף לב ושבץ; מעודד ייצור של נוגדנים וחלבונים למערכת החיסון; עוזר במניעת סוכרת ודלקות במערכת העיכול; תורם לפוריות הגבר; מונע פגיעה בראייה; ואפילו יעיל להפחתת קמטים. בעולם שמחפש כל הזמן מוצרים רפואיים חדשים, החומר הזה נהפך ללהיט מהר מאוד, ומשמש יצרנים של תוספי תזונה, יצרני מזון וחברות קוסמטיקה. "כל מה שנייצר בשנתיים הקרובות כבר נמכר", מתגאה צור. מההצלחה הזאת נהנים גם הקיבוץ, שמחזיק ברבע מהמפעל; בשאר מחזיקה חברת ההשקעות הציונית הוותיקה, שמוכרת מימי ראשית ההתיישבות, יק"א (JCA). על אקזיט הם לא חושבים בינתיים: "אם נמכור את הטכנולוגיה מקסימום נקבל תמלוגים. אבל החזון שלנו הוא שבעוד חמש־עשר שנים יהיו פה מאות דונמים של צינורות. הרי מיקרו־אצות יודעות לייצר כל דבר, היום יש לנו מוצר אחד ומחר יכול להיות לנו מוצר אחר מאצה אחרת".


הבריכות של מפעל NBT באילת. "כדי להלחיץ את האצה מעלים את רמת המליחות כמעט פי ארבעה, חושפים אותה לשמש ומפסיקים לתת לה אוכל. כעבור שבוע עד עשרה ימים הבריכה מוכנה לקציר"	צילום: ליאב פלד

אחת הסיבות להצלחה, מסביר צור, היא העובדה שהם נהנים כרגע מתחרות נמוכה. "זאת תעשייה עם ואקום. יש בעולם לא יותר מ־20 אתרים מסחריים לגידול אצות, ואין קנדידטים חדשים. ימאהה, למשל, השקיעו 40 מיליון דולר בניסיון לייצר אסתקסנטין, ונכשלו. זה קורה משום שהאצות הן אורגניזם טריקי. הוא מוכן לגדול רק איך שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, ואת לא תגידי לו. קשה מאוד לייצב מערכת ביולוגית, כזאת שרגישה לטפילים ולזיהומים, בייצור תעשייתי. לכן רוב הסטארט־אפים נעלמים בעמק המוות של המעבר מייצור במעבדה לתעשייה. מי שמצליח למצוא את החוליה החסרה יעשה מיליארדים".

שדה בוקר > זהב

תקוות גדולות

החוליה החסרה של קטורה היא פרופ' סמי בוסיבא, מומחה אצות בינלאומי שהידע שלו מאפשר לאלגאטכנולוג'יס להפיק את המקסימום מהאצות בתנאים תעשייתיים. הוא יושב בשדה בוקר, בראש המכון לחקלאות וביוטכנולוגיה של אזורים צחיחים ע"ש שוחרי צרפת של אוניברסיטת בן־גוריון, מקבל מדי יום עדכונים מהשטח, מה עשו האצות המפונקות היום בשדות הצינורות של הערבה, ומתרגש. "בכל פעם שאני בא לקטורה אני מרגיש שהחלום שלי התגשם", אומר בוסיבא, "אתה משחק עם כמה מבחנות במעבדה ופתאום יש מפעל". בוסיבא מדבר על האצות בלהט - "העניין הוא הביולוגיה של האורגניזם, למה הוא ירוק, מתי הוא אדום, איך נלחמים באויבים שלו. זה מדעי החיים, לא תהליך כימי. כל יום אתה יכול לקבל משהו חדש" - וגם על המדבר. מבחינתו, מדובר בחזון. "לא צריך להילחם במדבר, לא לראות בו קללה, אלא להיות חבר שלו ולנצל אותו לטובתנו. גידול אצות זה פתרון נהדר לשימוש במשאבי המדבר".

בוסיבא הוא אחת הדמויות הבולטות בהייפ העולמי של המיקרו־אצות. "מיליארד דולר מושקעים מדי שנה בענף (אקסון מובייל, למשל, השקיעה בחמש השנים האחרונות כ־600 מיליון דולר - דב"נ), יש מאה כנסים מקצועיים, עשרת אלפים אנשים עוסקים בתחום", העריך ד"ר ג'ון בנמן, מומחה בינלאומי להפקת אנרגיה מאצות, בכנס בדנבר שעסק בנושא בחודש שעבר. בנמן לא מנה את התקוות שנתלות באצות - שישחררו את העולם מהתלות בנפט, שיעלימו את המחסור הגלובלי בסוכר ומזונות אחרים. חוקרים, חברות עסקיות וממשלות ברחבי העולם שקועים בעיקר בחמש השנים האחרונות במירוץ מהיר ומסעיר אחר אצות הפלא.


טקס הזיכרון ליושיהו טנקה במפעל באילת. מאות יפנים ממררים בבכי - וחוזרים למכור את האצה	צילום: יוסי דוס סנטוס

קוקה־קולה, למשל, כבר מתעניינת בייצור סוכר מאצות, וממש השבוע ערכה באטלנטה כנס בנושא, בהשתתפות פרופ' בוסיבא. כי את מה שבעולם מנסים לעשות עכשיו, בישראל עושים כבר 30 שנה, והגיעו ליצוא שנתי של כ־80 מיליון דולר, שלושה מפעלים מובילים ולא מעט סטארט־אפים, בשוק שבכל העולם מורכב רק מכ־20 מפעלים. בכל הנוגע לידע ולטכנולוגיה, ישראל היא מעצמת אצות. "חלק ניכר מהטקסטבוק העולמי לביוטכנולוגיה של אצות כתבו חוקרים משדה בוקר", אומר בוסיבא. הוא עצמו כיהן כנשיא האגודה הבינלאומית לחקר אצות, ועד לאחרונה היה חבר בוועדה הלאומית האמריקאית שבוחנת את סוגיית הפקת האנרגיה מאצות (ושהגישה דו"ח חשוב בנושא לפני שבועיים). במקביל הוא מוביל פרויקט של האיחוד האירופי להשבחה גנטית של אצות, במימון של 5 מיליון יורו, והמעבדה שבראשותו פועלת עם CHEM PTT, חברה־בת של חברת הנפט והגז של תאילנד PTT, בניסיון להפיק אומגה 6 מאצה. "אנחנו אחד ממרכזי המחקר הבולטים בעולם", אומר בוסיבא. "נדיר למצוא צירוף כזה של חמישה־שישה חוקרים בכירים ועוד 20 סטודנטים שתוקפים את הבעיה מכל הכיוונים. אם מצאת באצה מסוימת זהב, המעבדה שלנו יכולה לפתח עבורך את התהליך שיאפשר את הפקת התוצר".

אילת > כתום

פולחן אצות יפני

בכל אוקטובר, כבר תשע שנים, נפתחים השערים וחושפים אנדרטה גדולה, פסל ענק, תמונה מרשימה, דגלונים וכיתובים טקסיים רבים. 200 יפנים תופסים את מקומם במתחם, נושאים עיניים אל הפסל והתמונה, וממררים בבכי.

וכל זה קורה באילת, בחצר של מפעל האצות NBT, השייך ליצרנית הקוסמטיקה ומוצרי הבריאות היפנית ניקן סוהונשה. היפנים הם סוכני שיווק של החברה. הפסל והתמונה ומתחם האנדרטה כולו, שבימי חול יושב בתוך פגודה, מנציחים את יושיהו טנקה, מייסד ניקן סוהונשה ומי שקנה את NBT. "הם מעריכים את המורשת שלו ומבטיחים לו להמשיך למכור את האצות שלנו", מספר יואל דניאל, מנהל הייצור במפעל.

מקדש טנקה הוא בעצם המקדש הקטן ב־NBT. המקדש הגדול הוא כל מתחם המפעל, והוא סוגד לאצה עצמה. קוראים לה דונליאלה, ושמה מוטבע בכל מקום, על כל מתקן, אפילו על רכבי החברה. העובדים מדברים עליה באהבה ובהערצה. השם מתאים לה, הם אומרים. שם כזה של גבירה מפונקת. היא אצה חד־תאית, עדינה מאוד, שנשברת בקלות. היא ירוקה, אבל כשהיא מתגוננת היא מייצרת חומה כתומה. והחומה הכתומה הזאת שווה הרבה.

דונליאלה פותחה כבר לפני כ־40 שנה במכון ויצמן, ועברה לייצור תעשייתי במפעל שהיה שייך לכור תעשיות מזון, ולפני 23 שנה נמכר לניקן סוהונשה. מאז הנוכחות היפנית ניכרת היטב במפעל, בדגלים המתנוססים, בפגודה בולטת, במנהל היפני, ריוז'י שיראקאוובר. חוץ מאת טנקה המייסד ואת דונליאלה האצה, שיראקאוובר מעריץ גם את התעשייה הישראלית. "זאת אימפריה של הטכנולוגיה הזאת", הוא אומר, "מה שהושג כאן ביחס לגודל המדינה הוא נדיר".


פרופ' סמי בוסיבא במעבדה שלו בשדה בוקר. "אנחנו אחד המרכזים המובילים בעולם. אם מצאת באצה מסוימת זהב, נפתח עבורך את התהליך שיאפשר את הפקת התוצר"	צילום: צפריר אביוב

האהבה של אנשי NBT לאצה, אולי כמו כל אהבה, מורכבת מאוד. הם מכירים בעדינות שלה, רואים בה מין נסיכה, ומצד שני ממררים את חייה. "יש אצות זולות יותר, והיא קצת מפונקת. היא צריכה תנאים מסוימים מאוד כדי לגדול. בתנאים קשים של קרינה ומליחות היא מייצרת שכבת הגנה של בטא־קרוטן", אומרת אחת מעובדות המעבדה, לריסה מלצב, שכמה פעמים ביום דוגמת את 26 הבריכות במתחם, מאתרת את אויב האצות - סרטן מיקרוסקופי שנקרא ארטמיה - ובעיקר מחפשת את הרגע הנכון לקציר, כלומר להפרדת האצה מהמים והמלח.

החקלאים מסתובבים בין הבריכות הכתומות, שמדיפות ריח של פירות ים, בסרבלים כחולים ובמגפיים, מזכירים קצת עובדי מחלבה. הם אחראים לכל התהליך, מהזריעה ועד "הכנסת האצה לסטרס". "תהליך הגידול כולל זריעה בבריכות קטנות, וכשהריכוז מספיק גבוה מעבירים את האצות לבריכות ייצור גדולות", מסביר דניאל. "כדי להלחיץ את האצה מעלים את רמת המליחות כמעט פי ארבעה, חושפים אותה לשמש ומפסיקים לתת לה אוכל. כעבור שבוע עד עשרה ימים הבריכה מוכנה לקציר". כיוון שהבטא־קרוטן הוא רק 2% מהאצה, נדרש תהליך ארוך של ניקיון, שטיפה, ריכוז ויבוש, שנעשה בצנטריפוגה. "אנחנו כמו האיראנים", צוחק מנהל הייצור כשהוא מציג לי צנטריפוגה גדולה שמסתובבת 4,200 פעם בדקה, "הם מעשירים אורניום, אנחנו מנסים להעשיר את הבטא־קרוטן כמה שיותר".

בסוף התהליך משחת הבטא־קרוטן נשטפת, כדי לנקות את המלח, ומזוקקת לכדי אבקה כתומה, שנארזת בחבילות של 12.5 ק"ג. ניקן משתמשת באבקה לייצור כמוסות ("בכל אחת יש פי 900 בטא־קרוטן מבגזר באותו משקל", אומר שיראקאוובר), משלבת אותה במוצרים שונים או מוכרת אותה גולמית, בכ־40-30 מיליון דולר בשנה, בעיקר בשוק היפני, לצורך מזון לתרנגולות ולשרימפס, או חומר גלם ללחם יפני, לסבונים ולתעשיית הקוסמטיקה, וגם לתעשיות הקוסמטיקה (כחומר צבע) והמזון (כמקור לוויטמין A) בארצות הברית, קנדה, אוסטרליה ומזרח אסיה. לפני אנשי NBT המפעל הישראלי הוא היחיד שמייצר בטא־קרוטן כתוסף תזונה, מפחות מחמישה מפעלים בכלל שעוסקים בבטא־קרוטן.

גילת > שקוף

מבעבעים על השייקרים

במקביל לפיתוח במכון ויצמן, שהצמיח את הגבירה דונליאלה, מי שהזניקו את הענף בישראל הם בכלל גרמנים. "לפני 30 שנה ממשלת גרמניה פנתה לאוניברסיטת בן־גוריון, בגלל התנאים המדבריים האידאליים לגידול אצות, ויזמה שני פרויקטים - לטיהור מים באמצעות אצות ולגידול אצות כמקור לחלבון", מספרת פרופ' שוש ארד, מהמומחים הבולטים בארץ בתחום וכיום גם נשיאת מכללת רופין. "אני נשביתי אז בעולם הקסום הזה, משהו חדש, שגם מתאים במיוחד לנגב. חשבתי שזה יכול להיות פתח לחקלאות אצות מתועשת. זה הרי יותר תעשייה מחקלאות. זה לא עוד עגבנייה".


צלחות פטרי עם מיקרו־אצות במעבדה בשדה בוקר. "זה מדעי החיים, לא תהליך כימי. כל יום אתה מקבל משהו חדש"	צילום: צפריר אביוב

רומן האצות הארוך של ארד היה עם משפחת האדומיות, והיא הצליחה לפתח טכנולוגיה שתפיק מאחת מהן, שנקראת פורפירידיום, את הרב־סוכר פוליסכריד, שמשמש בתעשיית הקוסמטיקה. ב־2000 קנתה את הטכנולוגיה פרוטרום הישראלית, המתמחה בתמציות טעם וריח לענפי המזון והקוסמטיקה, והקימה מפעל מיוחד לצורך העניין באחד המשקים במושב גילת, ליד אופקים. שם מפיקים מהאצות את הפוליסכריד כג'ל שקוף, ומוכרים אותו כבעל סגולות אנטי־אייג'ינג ב־3 מיליון דולר בשנה, בין השאר לחברות כמו אסתי לאודר ואהבה. ארד, מרחוק, גאה. "הבאתי את המפעל מה־100 מ"ל הראשונים שלו לייצור של כמה טונות בשנה. זה כמו ילד שהבאת לעולם".

האצות במפעל בגילת מגיעות מבנק האצות הגדול בעולם, באוניברסיטת טקסס, אך מתרבות כאן. הן מועברות מצלחות פטרי לבקבוקונים עם מים מומלחים ומגודלות על "שייקרים", שולחנות שמתנדנדים ללא הרף ומרקידים את הבקבוקים ואת הנוזל האדמדם שבתוכם. משם הן ממשיכות לשרוולי ניילון בחדר מואר וממוזג, ובשלב האחרון, כמו בגואנטנמו של קטורה, הן ממלאות שרוולי ניילון שנתלים על שורות ארוכות של אנקולים, תחת השמש הקופחת. צינור דק מחדיר פחמן דו־חמצני, וגורם לנוזל האדום לבעבע ללא הפסקה. ושם, בתנאים האלה, האצה האדומה מפרישה את הרב־סוכר בדמות ג'ל שקוף, שנקצר ברינה.


ה"גואנטנמו" של האצות בקטורה. עד השלב האחרון, השלב האדום, האצה גדלה "בתנאי בית מלון 5 כוכבים, עם כל מה שהיא צריכה"	צילום: יאיר שגיא

בין הצינורות האדומים המבעבעים, מנהל אתר פרוטרום בגילת רועי חבושי מסביר כמה זה "סקסי" לתעשייה. "חברות קוסמטיקה מאוד אוהבות לרשום את האצה הזאת ברשימת הרכיבים, זה מצטייר טוב". ואורי יהודאי, נשיא ומנכ"ל פרוטרום, מוסיף: "כל התחום של מוצרים טבעיים בכלל ומוצרי ים בפרט צובר תאוצה, כי העולם רוצה לצרוך פחות כימיה".

ארד לוקחת עכשיו את הפחות כימיה קדימה, ומנסה לפתח חיסונים מאצות, תחילה לדגים ובהמשך לבני אדם. "מכניסים לתאים בהנדסה גנטית חלבון שהוא בעצם חיסון, וכשהתאים מתחלקים הם מרבים אותו, הם בעצמם מין מפעל. אנחנו אחרי ניסוי מוצלח בעכברים, ויש עוד כמה שלבים לעבור, ועוד מימון לגייס, עד שנפתח חיסון לבליעה לבני אדם".

אשקלון > לבן

הגביע הקדוש של הענף

אלגאטכנולוג'יס, NBT והאתר של פרוטרום הם המפעלים המרכזיים והמסודרים להפקת חומרים ממיקרו־אצות בארץ, אך סביבם פועלים עוד כמה סטארט־אפים בתחום. אחד מהם, סימביוטיק, פועל בשבע השנים האחרונות לרגלי ארובות של תחנת הכוח רוטנברג באשקלון, במעבדות קטנות עם חלומות גדולים. הלוקיישן אינו מקרי: הפטנט של סימביוטיק מתבסס על ניצול הגזים שפולטת תחנת הכוח לצורך גידול מיקרו־אצה שנקראת ננוכלורופסיס. הרעיון הוא להפיק ממנה חומצת שומן מקבוצת אומגה 3, שכיום מופקת מדגים. הם מקבלים אותה מהאצות שהם אוכלים, אבל למה בעצם לא להפיק אותה ישר מהמקור? ולמה לא לרכוב על שלל הגזים של חברת החשמל? סימביוטיק מתייחסת אל גזי הפליטה כאל משאב טבע, והפטנט שלה מבודד מהגזים האלה את הפחמן הדו־חמצני הדרוש לאצה לפוטוסינתזה, ולהעביר אותו לתוך בריכות ייצור קטנות, שכך יוכלו להיות נקיות מגזים אחרים, מזיקים, ולהגיע בסוף לאבקה ירוקה יבשה, שיכולה לשמש בסיס לתוספי תזונה.


חגי צור	צילום: יאיר שגיא

הליווי המדעי של המפעל הזה הוא של ד"ר עמי בן אמוץ, ממייסדי NBT והמדען הראשי של החברה, שמלווה כיום גם את סימביוטיק. הטכנולוגיה נמכרה כבר לפני שלוש שנים למיזם סיני שבו שותפה בין השאר China Guodian, מחברות החשמל הגדולות בסין, בכמה מיליוני דולרים, אבל בסימביוטיק הבינו שכאן היא לא תוכל להיות רווחית. "לא הצלחנו עדיין להגיע כאן להפקה מסחרית", אומר איתי עברי, מנהל הפרויקט. לדברי אנשי החברה, עניין ביורוקרטי של הקצאת קרקעות מונע כרגע ייצור מקומי, ובינתיים, אומר עברי, "התחלנו לבדוק אופציות בעולם, החברה הסינית חיפשה משהו והתחברנו. מכרנו להם רישיון בלעדי לשוק הסיני, ונתנו להם את כל הידע: איך לוקחים גז מארובת פליטה, איך בונים בריכות, איך מגדלים אצות, איך מפרידים אותן מהמים, איך מגיעים לחומר הגלם האיכותי. כל התהליך עכשיו ברשותם, וכאן צריך להתחיל מהלך רציני של שיווק, בניית שוק ועבודה מול הרשויות, כדי לעמוד בכל התקנים".

אנחנו נכנסים ל"מטבח האצות" של החברה, שנראה כמו מעבדה מהסרטים: שורות של צנצנות עם נוזלים ירוקים מבעבעים וצינורות ארוכים. בצנצנות חיות אצות, כל אחת בתנאים שונים, בניסוי אחר. הצינורות מזרימים פחמן דו־חמצני, ובקצה השני של המטבח יושבת הצנטריפוגה הקוצרת. הביולוגים של החברה יושבים באחד הקרוואנים הסמוכים - ככה נראה סטארט־אפ חקלאי - בודקים את התוצאות, מוצאים דרכים חדשות לאתגר את האצות, ומגניבים מדי פעם מבט אל קופסת המטרנה שניצבת על המדף. זה, מתברר, הגביע הקדוש של הענף. "להגיע ליצור אחד מרשימת הרכיבים החשובים בתחליפי חלב, חומצת השומן מקבוצת אומגה 3 שנקראת DHA, זו שאיפה רצינית", מודה הביולוג הראשי של החברה משה כהן. "וזו מטרה נעלה. הלוואי שנצליח". כרגע החלום הלבן הוא עדיין בגדר פנטזיה פרועה, אבל היא ניצבת מול עיני המדענים כל הזמן.

וזו גם השאיפה הכלכלית יותר, שמחליפה את החזון הגדול שעליו נאלצות חברות האצות לוותר, את החלום לייצר דלק ביולוגי ממיקרו־אצות, ובעיקר מננוכלורופסיס. פרופ' בוסיבא, כאמור, היה חבר בוועדה אמריקאית שהגישה בחודש שעבר דו"ח מיוחד בניסיון להבין אם יש היגיון כלכלי בגידול אצות כמקור אנרגיה. המסקנות ברורות, ומאכזבות. "מבחינה סביבתית לא יהיה אפשר לעשות דלק מאצות", מסביר בוסיבא, "כי כדי להפיק מספיק דלק מאצות צריך לקחת את כל המשאבים שמושקעים בחקלאות. הן גדלות מהר וחלקן על מים מלוחים, אבל אי אפשר לרכז את כל הרכיבים הנדרשים לתהליך במקום אחד. אם יש ים, אתה צריך להשקיע אנרגיה ולהביא לשם פחמן דו־חמצני. אם יש פחמן דו־חמצני ואפילו מים מתאימים, אז אתה צריך הרבה שטח, והאדמה יקרה מאוד. וצריך מינרלים, והם משמשים לגידול צמחים אחרים; אם למשל האמריקאים ישתמשו במשאבים שעומדים לרשותם (חנקות, פוספטים, מים) לגידול האצות בהיקף הנדרש, זה יפגע קשות בחקלאות שלהם. כך שייצור דלק מאצות יכול לעבוד, אבל לא כפתרון לבעיית האנרגיה העולמית אלא לכל היותר כדי לספק דלק לאיזה כפר. כמי שנמצא בתחום הזה 30 שנה אני כאילו הולך פה נגד האינטרס של עצמי, אבל אני חייב להיות נאמן ליושרה המקצועית שלי. ובפועל, כל החברות בעולם שמגדלות היום אצות לצורך הפקת אנרגיה עוברות לייצור חומצות שומן. אין ולא תהיה אפשרות להתחרות במחירי הדלק בדלק שמופק מאצות".

ג'ון בנמן מזכיר את חברת Greenfuel Technologies של הישראלי ד"ר איציק ברזין, שישבה באריזונה וטענה שמצאה דרך להפקה מסחרית של דלק מאצות. היא זכתה לתמיכה ממשלתית אמריקאית של כ־70 מיליון דולר, אך פשטה את הרגל. "הפרסום של הסיפור שלה יצר הרבה עניין ורצון של אחרים לקפוץ לענף. וכשנכשלים, כל אחד מאשים מישהו אחר - את המשקיע, את המדען, אפילו את האצה", אומר בנמן. "צריך להבין שזה מחקר, וכשאתה עושה מחקר אתה לא יודע מראש מה יהיו התוצאות. ולמרות האי־ודאות, היתרון בתחום הזה הוא שאם זה עובד, זה עובד מהר מאוד. למיקרו־אצה לא לוקח עשר שנים לגדול, אפשר לבנות מערכת ולהפיק אותה בעשרה חדשים".

יכול להיות שדווקא הוויתור על המרדף אחרי דלק מאצות יאפשר לתעשייה הישראלית להמשיך לבלוט. "כיוון שאנחנו מוגבלים בשטח ובתקציב, אנחנו לא יכולים להתחרות בייצור ההמוני שיש בארצות הברית", מסביר בוסיבא. "שם יש מפעלי ענק לאצות הכי ממוסחרות, הכלורלה והספירולינה, שמהן מפיקים תוספי תזונה, והן גדלות בבריכות ענק של 5,000 מ"ר כל אחת. ישראל צריכה לנסות להתבלט בייצור בוטיק, בדברים המיוחדים. למשל, כיוון שמחירי המזון בעולם עולים אולי נוכל להתחרות במחיר של קמח דגים, המשמש להאכלת דגים וחיות אחרות, ולמכור למגדלים קמח אצות. או לעסוק באצות שמייצרות קרטנואידים, שנמצאים בירקות ובפירות בריכוז קטן ויכולים לשמש בתעשיית תוספי התזונה. אני מאוד מאמין בהנדוס אצות, בשיפור זנים בדרכים גנטיות ומולקולריות ליצירת תוצרים חיוניים. אבל מה שלא יאמרו לך, קחי את זה בפרופורציות. אנחנו לא נציל את העולם".

yadi yadi yada

יום שני, 26 בנובמבר 2012

יום שבת, 24 בנובמבר 2012

יום חמישי, 22 בנובמבר 2012

יום רביעי, 14 בנובמבר 2012

יום חמישי, 8 בנובמבר 2012

אצות הברית

דיאנה בחור ניר

יום רביעי, 7 בנובמבר 2012

סושי שמושי וכל השאר מתוך YNET

גלגלים בכיף: לומדים להכין סושי